שבובר מתאר עולם בראשיתי בו קיימת זיקה בין האדם ובין הטבע, באופן הבא לידי ביטוי בטקסט “הריני מביט באילן”. זיקה זו מבטאת קשר בלתי אמצעי בין האדם אדם, בין האדם לצומח ובין האדם לבעלי החיים. בעולם בראשיתי שכזה הקשר בין האדם ובין בעל החיים ממנו הוא ניזון היה קשר ישיר של צייד וניצוד. הזיקה בניהם אמנם יוצרת יחסים של סובייקט ואובייקט הנועד לשרת את צרכיו, אבל יש משהו אנושי באופן שבו הזיקה הזאת מתקיימת.

במציאות המודרנית שבה השניצל מוגש לנו בצלחת כאשר הוא איבד כל צלם תרנגול, הזיקה בין הצייד ובין הניצוד נעלמה. החברה המתועשת שלנו שהפכה את אכילת הבשר לאחד מהמפעלים הגדולים ביותר בעולם הרחיקה בצורה משמעותית את האדם מהטבע. אנו סבורים שבעיניים בובריאניות, לא אכילת הבשר היא החטא הגדול, אלא האופן התעשייתי בו הדבר נעשה בימינו.

 

בספר במדבר פרק י”א מסופר על צורך העם בבשר לאכילה: “וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ” ותשובת האל למשה היא: “וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם.  יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא”.

שוב- טבעו של האדם שלא להסתפק במה שיש והאל מעניש אותם על בקשתם. אתם תקבלו בשר, ןתאכלו ממנו חודש שלם, עד שיימאס עלים ויהיה בלתי נסבל עוד. התנהגות אנושית זו נמשכת עד היום: איננו מגיעים לשובע, שחיטת בשר למאכל בכמויות שהאדם לא זקוק להם, אך ממשיך לבקש ולצרוך אותם.

נקודת מבט מאוד מעניינית. אני מאוד מזדהה עם הרבה דברים שנכתבו כאן ויכולה להציע גישה שאני נוקטת בה בתחום. גם לי אין קושי ישיר עם אכילת בשר לשמה ולא רואה בזה כמשהו “לא טבעי”. אך בהחלט יש לי קושי עם “תעשיית הבשר” והנזק האקולוגי, בריאותי וערכי שהיא יוצרת. מצד שני אני מגיעה ממשפחה ארגנטינאית ששם, כידוע, אכילת בשר היא טקס תרבותי לכל דבר, ממש זהות קיומית… העצב על הפנים של אבא שלי כשאני אומרת לו שאני לא אוכלת בשר הוא אמיתי. היו שנים רבות שאמרתי לעצמי- שיתמודד, זה שלו ואני לא ייתן לזה להשפיע עלי. אך בשנים האחרונות מצאתי דווקא מה שמאפשר לי לחיות חיים יותר “מאוזנים” ולשמר את כלל מערכות היחסים שיש לי (גם עם הטבע וגם עם הסביבה האנושית), זה להיות “טבעונית בביתי”. אני לא צורכת מזון מן החי וככה לא משתפת פעולה עם תעשיית הבשר. אבל כשאני מתארחת אצל אדם אחר (משפחה, חברים, מכרים…) אני מקבלת את מה שנותנים. אי הנחת שנוצרת לאדם שלא רגיל לבשל אוכל טבעוני ויודע שעכשיו הוא צריך לארח אדם כזה היא לא פחות פוגענית ומרחיקה לדעתי ולכן חשוב לי להיות גם בתשומת לב אליה.

א.ד גורדון בהתייחסו אל הטבע ,דורש בהגותו זיקה מוחלטת אל הטבע בבחינת מימוש האדם ועצמיותו. התרחקותו מן הטבע פוגעת בו ובחייו.

” האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם.

רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו עד כי כבר הורגל לחשוב למושכל ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז–שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עלייו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו–זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית–ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת ארעי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו’להינות’ ממנו.( האדם והטבע ההכרה והבלתי מודע)

גורדון מתאר , אם כן , את מעמדו של האדם בטבע מתוך הזיקה הקיימת ביניהם – זיקה המצביעה לדעתו על עצמיות משותפת – ומאפשרת לאדם , מצד אחד , לשקף מבפנים את כל כוחות הטבע בהתרכזותם ובהתנגשותם בנפשו , ומצד שני , לפעול כגורם מאיר ומשפיע בעשייתו וביצירתו על הטבע בכל ממדיו . מתיאור זה משתמעת מסקנה ברורה למדי באשר לאחדות הפנימית שבין אדם לטבע ואיחודם המהותי בתור גילויים של עצמיות אחת הנתפסת אצל א . ד . גורדון בעצמיות החיים בכללותם .

גורדון הוא תוספת נפלאה לבובר אני חושבת שאחת הדרכים להיפגש עם דבריו היא לצאת למדבר למספר ימים עם ציוד בסיסי ואם אפשר אז גם ללא כוונה להגיע למקום מסוים. עדיין לא פגשתי את האדם שעשה את זה ולא עבר טרנספורמציה פנימית וחיצונית לאחר כמה ימים- זה גדול מאיתנו ו”עושה את העבודה” במקומנו. לטבע יש כוח שכאשר אנחנו מוכנות לפגוש אותו (ולרוב זה אומר להתמודד עם פחדים, הרגלים ויציאה מאזורי הנוחות שלנו) אנחנו זוכות להרבה דברים. יש היום בתי ספר שמקפידים על “יום בחוץ” ולא משנה באלו תנאי מזג אויר, אבל לרוב ניראה אותם בעיקר ביסודי… אין כמעט תיכונים שפועלים ככה. בעצמי חוויתי את ההתלבטות האם “לבזבז” זמן מהשיעור ולצאת עם הכיתה לגבעה ליד בית הספר או להישאר בכיתה כדי “להספיק את החומר לבגרות”. רק בשנה הרביעית להוראה הצלחתי להתמודד עם הלחץ הפנימי להספיק ובכל יום חמישי, כמעט בלי יוצא מהכלל, הייתי יוצאת עם הכיתה לגבעה והיינו לומדים שם. ותמיד, שוב, בלי יוצא מהכלל, זה היה נפלא. וזו גם הכיתה שבסוף השנה הספקתי איתה הכי הרבה. כניראה זה גם קשור לעוד תנאים ונסיבות אך אני בהחלט חושבת שיציאה לטבע באופן קבוע משפרת באופן לא מודע\מדובר את היחסים ביננו, את היחס לעצמנו, את היחס לסביבה…

בספר” חזון הצמחונות והשלום”- דברי הרב קוק ליחס הראוי שיש להעניק לבעלי החיים בחזונו העתידי

הרב קוק קיבל את דעת חז”ל (סנהדרין נט ע”ב), שלא הותרה אכילת בשר לאדם הראשון, ושרק בשל ירידת הדורות הותר לאנושות להרוג בעלי חיים ולאכול את בשרם (עמ’ מט). את דעתו על העוולה המוסרית שבאכילת בשר הביע במלים ברורות: “חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו” (עמ’ ז); וכן “אי אפשר כלל לצייר, שאדון כל המעשים, המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעברו את רגש בכתוב: “כי תאֶוה נפשך לאכול בשר” (דב’ יב כ) הוא מוצא “גערת חכם נסתרת והערה גבולית. מוסרו על ידי שפך דם, יהיה גם דם בעלי חיים” (עמ’ ח). כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם” (עמ’ יא).

מצב מוסרי ירוד זה של המין האנושי הוא זמני: “שבבוא התור של המצב המוסרי לשקץ בשר בעלי חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תַאֶוה נפשך לאכל בשר, ולא תאכל” (שם).

מדוע אם כן לא אסרה התורה לאכול בשר? הרב קוק מסביר, שנדרשת הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של המין האנושי. תחילה צריכים בני האדם לפתור את בעיית האיבה והמלחמות שבקרבם, ורק לאחר מכן יוכלו להגיע לדרגה המוסרית הגבוהה של התנהגות מוסרית וצודקת ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים… לעת עתה, כלפי בעלי חיים: “אין ספק בדבר, שאלו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי שאין המצב המוסרי מתוקן כלל, ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה”(עמ’ יד).

אכילת בשר הוא אפוא “ויתור מוסרי”, העתיד להתבטל בעתיד (עמ’ יח). במערכת המצוות הקיימת יש טפטוף מתמיד של ערכים, והוא שיהווה את ההכנה המוסרית לשינוי התנהגות המין האנושי עם בעלי החיים בעתיד (עמ’ כג). לדוגמה, מצוות כיסוי הדם נועדה להזכיר לבני האדם שיש פגם מוסרי שמן הראוי להתבייש בו בנטילת חיי בעלי החיים (עמ’ כג-כד( הרב קוק מדגיש, שלעתיד לבוא ההתנהגות המוסרית של המין האנושי עם בעלי החיים לא תנבע מרגשות רחמים או “צדקה של ויתור”, אלא תהיה בגדר “משפט ודין גמור, גזרה וחק איתן” (עמ’ כב). עוד כדאי להזכיר שלפי טענתו לעתיד לבוא לא יוקרבו קורבנות מן החי, כי אם מן הצומח בלבד.

בנוסף לחקלאות האורגנית, צריך להיות ייעול במשק האוכל. בני האדם אוכלים כיום הרבה מעבר לנחוץ להם, ואוכלים אוכל מתועש שלא מזין אותם כלל, אך הייצור שלו פוגע בטבע. אם נאכל אוכל פשוט, כמה שיותר קרוב לטבע. אם נצליח להגיע למצב שבו אנחנו אוכלים מה שאנחנו צריכים ולא הרבה מעבר. אם נצליח לא לזרוק אוכל בכמויות שנזרקות היום, נראה שהתוצרת החקלאית בהחלט יכולה להספיק לבני האדם.

בנוסף, אני חושבת שפתרון נוסף הוא הפקעת האחריות הבלעדית על ייצור המזון מהחקלאי לכל מי שיש לו חלקת אדמה / מרפסת/ חלון. לאפשר ולעודד גידול גינות ירק, כוורות ולולים ביתיים. להשתמש בשטחים ציבוריים ליערות מאכל. זה מצריך שינוי בסדרי העדיפויות והאטת החיים, כך שכל אחד יפנה חלק מסדר יומו לטיפול בגינה ובתוצרת. זה מצריך עידוד משמעותי של הרשויות. וכמובן חינוך.

תעשיית הבשר, כתעשייה, היא בעייתית, כיוון שאני לא רואה חזרה למצב בו המשפחה והקהילה גידלה, שחטה והכינה את הבשר למאכל, הפתרון הוא הפחתה בצריכה (בהתאם לצורך הבריאותי).

חינוך סביבתי הוא הפתרון  ההומניסטי ארוך הטווח אך היעיל ביותר .האתגרים המונחים לפנינו בשדה החינוך הם רבים ,יש לחנך אנשים להבין את המצב המצוי, להעז ולדמיין מצב רצוי טוב יותר ולפעול למימושו. החינוך הסביבתי יוכל לחבר את היחיד לחברה הישראלית ואת החברה הישראלית לעולם כולו כפי שכתב המשורר האנגלי ג’ון דאן:

שום אדם איננו אי

כולו משל עצמו,

כל אדם הוא פיסה מן היבשת,

חלק מארץ רבה….”

והיבשת של כל אדם שאיננו אי היא העולם והאנושות.