המעשייה הבאה , שבובר מכנה “חיפוש , “דרך המיוחסת לרבי חיים מצאנז : איש תעה במעמקי היער . כעבור זמן מה תעה שם אדם אחר ופגש בראשון , בלי לדעת מה אירע לו לזה . שאל אותו באיזו דרך אפשר לצאת מן היער . “דבר זה איני , “יודע השיב הראשון , “אבל יכול אני להראות לך את הדרכים המוליכות עוד יותר אל תוך הסבך , ואחרי כן נלך יחד לחפש את הדרך .”

סיפור זה מורה כי השותפות לדרך מתעוררת מתוך תעייה משותפת בסבך . אך יש גם נתיב אחר , זה שמונחה על ידי מי שהקדים ותעה , ומתוך ניסיון זה ביכולתו להורות דרך . זהו הצדיק , שאליו מגיעים המחפשים . יחד עמו הם נעים הלאה , תוך יצירת קהילה של מבקשי דרך . כך , לשם המחשה , משתמע מהמשל המיוחס לרבי ישראל מרוז’ין : כשם שהאותיות הקדושות בלי הנקודות אין להן קול והנקודות בלי האותיות אין להן קיום , כך תלויים צדיקים וחסידים אלו באלו . הצדיקים הם האותיות , והחסידים הנוסעים אליהם הנקודות . החסידים צריכים לצדיק , אבל לא פחות מזה צריך הוא להם , שעל ידיהם יוכל להתעלות , ועל ידיהם יוכל חס ושלום לרדת : הם נושאים את קולו , הם מפיצים את מעשיו בעולם . המשל והנמשל המצוטטים מפי חסידי ישראל מרוז’ין מורים , כי כשם שסך האותיות והנקודות מתחברים לכדי יצירה של שפה מסוימת ומשותפת , כך נצברים רגעי מפגש בין צדיקים וחסידים לכדי מירקם בין אנושי – עדה שחבריה מפיצים את דבר הקול שבקע אל קרבם ונקלט מתוך הפתיחות למפגש . סך האותיות וסימני הפיסוק מרכיבים שפה , וסך הצדיקים והחסידים יוצרים עדה . בנבדל מהסיפור על אודות התועים בצוותא , כאן הדגש הוא על חלוקת עבודה בין מי שיודע יותר ומי שיודע פחות , ועל הדדיות שאינה מניחה שוויון כתנאי להתממשותה : הצדיק מאופיין כבעל איכויות הנהגה שאינן מצויות אצל חסידיו ; כל אחד פועל על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו . ידיעת עצמי מבוססת על הכרת הקושי ( התעייה ביער ) ועל דיאלוג ( משל האותיות . ( דיאלוג אינו מותנה בשוויון אלא בהדדיות , בכוונה והתאמה במעשה ” .

עורך/כים: נמרוד אלוני

שם הספר: דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי

מקום ההוצאה: רעננה

שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד

שנת ההוצאה: 2008

עמוד: 146,145