תוך כדי קריאת הדילמה נזכרתי ב”מכתבים לידי גרמני” של אלבר קאמי. זהו אחד המסמכים המרתקים ביותר לטעמי ומעוררי השראה.

החיבור שאני עושה בין בובר לקאמי קשור לעבודה שה”חופש” או ה”שחרור” לא נמצאים בסוף הדרך כתוצאה של מהלך אלא הם הם המהלך ושם הם נמצאים. אם אני אחפש לקיים דיאלוג “אני-אתה” בובריאני אבל כל הזמן אטען שאין לי פרטנר מתאים ולכן אני לא מצליחה אני מפספסת את העיקר. גם ה”מרד” של קאמי הוא מרד של “אף על פי כן” והוא מתרחש כל הזמן ולא כפעולה חד פעמית.

לכן הפערים החברתיים\תרבותיים\מוסריים הם פשוט מה שנקרא- החיים, זה מה שהם. הדיאלוג הוא הדרך לפגוש את החיים באופן אחר ותוך כדי לשנות אותם ולהשפיע על המציאות.

סעיד מנסה להסביר איך נבנה האתוס של האחר תוך כדי השיח על הכובשים הקולוניאלים התטאם את הנכבשים. הוא מדגיש את הכתיבה באותה העת שהיתה מבוססת בצורה מוחלטת על ניגודים בינאריים, הפרדה מכוונת שיצרה את “האחר”, הכל על מנת להצדיק את אותו כיבוש, ניצול, ורגש העליונות התרבותית .

גישתו מרחיבה את התפיסה המרקסיסטית על הקולוניאליזם ומציגה את הבעיתיות עם התפיסה של הכובש הקולוניאלי, שהיא לא רק כלכלית וחומרית  אם כי היא תפיסה פטרונית ומתנשאת מיסודה אשר לא רואה את את האדם והתרבות ה”אוריינטלית” כשווה לזו המערבית ואף רואה בה כנחותה לה.

אם להתייחס לתפיסה זו אפשר לומר שהדרך היחידה ליצור שיח הוגן ושווה בין תרבויות שונות מהיסוד היא שהצדדים יגיעו ממקום אוביקטיבי לחלוטין זה כלפי זה ולא יניחו הנחות השוואתיות לתרבותם שלהם. שכן בכל מקום נוצר מסלול חיים והתפתחות שונה. ואנשים ממקומות שונים מתפתחים בהתאם לכך וכך גם תרבותם.לא ניתן לייצר השוואה בין תרבויות שונות ולומר מי מהן טובה יותר או נכונה יותר. ולכן רק אם נצא מנקודת המוצא הזו ונקבל את השונה כפי שהוא ולא בהשוואה אלינו נוכל לנהל שיח מכבד ומקבל שיפיק תועלת מיטבית לכלל.

בקטע זה ניתן לראות את גישתו של בובר למצב שעל האדם להגיע אליו בעת השיח. על האדם לפנות לחברו לשיח כאדם נטול שיוך תרבותי. רק דרך ראית האדם כיחיד העומד מולנו, בלי הקשרים חיצוניים, רק כך נצליח להגיע לשיח אמיתי ולגישור בין השוני בינינו