מצאתי עניין וחיבור בהשקפתו של א.ד. גורדון, שכנראה השפיע גם על בובר (גם חיו פחות או יותר באותה התקופה), כי השלמות של האדם עומדת מעל לתפקיד חברתי ומעל למדינה ולצרכיה, כאשר השלמות הנפשית הרוחנית של אדם תיווצר באמצעות שיבה אל הטבע העולמי, שמזוהה אצלו עם ההוויה האלוהית. השאיפה לתיקון עולם תעשה ע"י שלמות נפשו של היחיד. שיבה אל הטבע =הוויה אלוהית… מעניין. מה דעתכם?

"כמו שנר לא יכול לבעור בלי אש, אדם לא יכול לחיות בלי רוחנית" בודהה. לפי ציטוט זה של בודהה הרוחניות היא דבר פנימי ומוטבע בכל אדם. זה מתייחס לשאלה האם הרוחנית היא דבר פנימי או חיצוני.

מצאתי ציטוט נוסף שמדבר על הקשר בין הפנימיות של הנפש והחיוצוני, הטבע ." כולנו חלקים משלם אדיר שגופו הוא הטבע ונשמתו היא אלוהים". לפי ציטוט זה האלוהי הוא המקור הפנימי והטבע שמסביבנו הוא המקור החיצוני שמחבר בין כולנו.

מיכל שלום, זה ציטוט נהדר של הבודהה. אבל אני מוצאת בו סתירה: אם האדם והרוחניות זה כמו נר ואש אזי הרוחניות היא חיצונית ולא פנימית. האש היא חיצונית לנר. מישהו אחר מדליק את הנר, צריך לקרב את הלהבה לנר ולעשות פעולה כדי שהנר יבער.

האם הרוחניות "נדלקת" ע"י גורם אחר?

את מעלה פה שאלה העוסקת באופן שבו האדם מקבל על עצמו חוקי מוסר. האם יש קשר בין זה לבין רוחניות? האם חוקי המוסר מבחינתך נובעים ממקום רוחני באדם?

גם אני מבין כך את המוסר כערך מטאפיסי – רוחני אליו מגיע האדם כבן תרבות וכחלק מהחברה.

בובר רוצה להתחבר למקרא לא דרך ההלכה שהיא נוקשה ושמרנית.החיבור למקרא צריך להיות בקריאה אחרת של למידה מניסיון האבות. סיפורי המקרא מלמדים אותנו מה מוסרי ומה לא. זהו הבסיס והשורש להמשכיותנו. " כתבי הקודש שלנו מורים את ברית זיווגם הקדוש של רוח וחיים ואינם מודים בשום שיעבוד של החיים ביד הרוח ובשום הכנעה של הרוח תחת יד החיים " (בן דורנו והמקרא, עמוד 51)

נעמה, את מדברת על שיטה פילוסופית לגאולת הנפש בעזרת התבונה בלבד וזה מתחבר לגישתו של הרמב"ם. הוא טוען שדרך ההשגה השכלית בלבד ניתן להתחבר לאלוהים. כל ענייני המוסר הם ברמה גופנית ולכן יש את חוקי התורה, אך ההשגה של האמת היא רק במאמץ שכלי זהו הכלי היחיד לגאולת הנפש.

לא קל להתחבר לגישתו של הרמב"ם אם כי לטעמי היא אכן מדוייקת. כיוון שרוחניות זה משהו שמרגישים דרך החוויה, אך אם אני מתייחסת לעומקו של הדיון הרי שחשיבה וחכמה הינם חלק מהחוויה וההרגשה של האדם והבנתו את המציאות הפנימית והחיצונית. כך שזו חייבת להיות הפרשנות לכך.

בובר מתייחס למקרא כמקור על היסטורי ובכך עוצמתו. המקרא מתפרש בהתאם למציאות המשתנה והוא מהווה מקור להתגלות אישית של האל לאדם. האדם צריך להיות פתוח לשינוי מה שיאפשר קשר והקשבה " כלום בספר אנו מדברים? בקול אנו מדברים. כלום אנו אומרים: צא וקרא ולמד? אנו אומרים: צא ולמד לשמוע… "( בן דורנו והמקרא עמוד 58 ) אין צורך בנביאים ומתווכים ובטח לא בהלכה שהיא מקובעת. ההתגלות היא בהיענות לפנייה של האל דרך המקרא פשוט צריך ללמוד לשמוע את הקול.

לדעת בובר המקרא הוא מקור להתגלות לכל אדם, בלי צורך בנביאים ומתווכים. החיבור לאלוהים דרך המקרא היא דרך להתחברות להווייתו הפנימית של האדם.
"טעם זה לקיומנו למדנו מספר המקרא, וכל מה שאנו קוראים בו בכוונת אמת, הבנת עצמנו מתחדשת והולכת ומעמיקה והולכת בנו." (הדו שיח בין אלוהים לאדם במקרא, עמוד 245)

תודה עודד, שיר נפלא שמחזק את גישתו של בובר. החיבור אל האחר ביחס של אני – אתה, זוהי ההתגשמות האלוהית בעולם. הגילוי של הפנימיות שלך תהיה בחיבור הזה.

שיר שמתחבר היטב לנושא. הסיטואציה המתוארת בבית הראשון של השיר נשמעת כמו חוויה סוריאליסטית ואולי אף רוחנית- קרון הרוחות ששכחת- חיבור אל הפנימה ואולי אף אל התת מודע. הדרך להתמודד עם "השדים והרוחות" הפנימיים היא רק על ידי חיבור לאחר. אם נתחבר לאחר דרך המקומות הרוחניים – המחסום יישבר והמילה תגשר.

השיר מחזק את הגדרת רוח האדם לפי בובר – רוח כמקור חופשי המעצב את אורח חייו ללא שיעבוד למקור חיצוני , רוח של אחווה ורעות והכלה של זהויות.

נדמה שעמדתו של רמב"ם מנוגדת לעמדתו של בובר בנושא האלוהות- בובר מדגיש את הזיקה הפנימית בין בני אדם ואת המוסר המשותף לכולם שהוא בבחינת תכונה אלוהית. לעומת זאת אצל הרמב"ם, היכולת לתפוס את האלוהות היא אינדיבידואלית- לא כולם מסוגלים להבין את האלוהות באותה מידה. פיתוח הרוחניות בחיי האדם נעשית על ידי לימוד ומחשבה אישית. לפי רמב"ם אין קשר לקהילה ולחיבור.

מה אתם חושבים?

אלמוג יקרה את צודקת ולכן הרמב"ם הוא פתרון חלופי שאינו בובריאני. למרות שגם הרמב"ם נותן חשיבות לקהילה ולחברה, אך זוהי תכלית אנושית של יחסים בין אישיים. חשובה ערבות הדדית והמעשים מוסריים וחשוב לפעול למען הזולת ולמען החברה אך התכלית האלוהית חשובה יותר ונעלה יותר. ההשגה האלוהית היא אישית ורוחנית אך על האינדיבידואל לדאוג גם לחברה מוסרית ולפעול למענה ולא רק לטובתו האישית.

ציפורה, הבאת את הפיתרון של קאנט. האם את חושבת שקאנט חשב במונחים של רוחניות? האם הרוחניות תואמת את הפעולה השכלית?

זה מאוד מעניין מה שהעלית כאן. כשאני מנגנת אני באמת נמצאת בחיבור מלא עם עצמי. וההיפך גם הוא נכון: אם אני לא מצליחה לנגן תוך התחברות מוחלטת לעצמי שלי אני לא ממש נמצאת בתוך הנגינה. כלומר לא בתוך הפעולה של הנגינה וגם לא בתוך המנגינה. פעולת הניגון עצמה (במקרה שלי פסנתר, תופים, חלילים שונים), מחייבת ניתוק מה"כאילו", מחייבת ניתוק מכל החיצוני ושהייה מוחלטת בהווה. מעבר לריכוז הגבוה יש כאן חופש. חופש מדעות קדומות, מהרהורים, מאיך אני נראית או נשמעת בעיני אחרים, פרשנויות וביקורת. זה באמת סוג של כנפיים והתמסרות.