"אני מביט באילן. יכול אני לקלוט אותו כתמונה: עמוד מזדקר שהאור מתנפץ אליו, או מַתַז של יַרקוּת שבו מתמזג רקע כחול כסוּף של רוך לבב. יכול אני לחוש אותו כתנועה: רצוא ושוב של עורקים סביבות לגרעין המצטמד והמשתוקק, יניקת השורשים, נשימת העלים, משא ומגע אין סוף עם האדמה, טעם האוויר – והצמחייה האפלולית עצמה. יכול אני לשבצו במין ובסוג, לראותו כנציגם ולערוך תצפיות על מבנהו ועל מחייתו. יכול אני להתעלם מייחודו כפרט ומצורנותו עד כדי כך שאראה אותו רק עוד כביטוי של חוקיות – של החוקים שלפיהם ניגודיות של כוחות סופה להשתוות או של חוקים המסדירים את התרכבותם והתפרדותם של חומרים. יכול אני לערטל אותו ולהעניק לו התמד של מספר, של יחס מספרי ותו לא. בכל אלה נשאר האילן מושא שלי, ונשמרים בעינם מקומו ושעתו, סוגו ותכונתו". " אני, אתה וט"ו בשבט | בית אבי חי
"אולם ייתכן גם זה, מתוך רצון ומתוך חסד כאחת, שבהתבונני באילן איאחז גם אני בתוך רשתה של הזיקה אליו, ואזי יחדל הוא להיות לז. גברה עלי עוצמתה של הבלעדיות. לשם כך אין צורך שאוותר על אף אחד מאופני הסתכלותי. אין לך מאומה שממנו נאלץ אני להתעלם על מנת שאוכל לראות, ואין לך ידיעה שצריך אני לשכוח; אלא כל שאמרנו, תמונה ותנועה, סוג ונציגו, חוק ומספר – כל אלה מוכללים בו; אלא שהכול מאוחד באין עוד כל אפשרות להפרידם זה מזה. כל מה ששייך לאילן נמצא בו אף הוא, צורתו ומנגנונו, צבעיו והכימיה שלו, שיחתו עם יסודות הטבע ושיחתו עם כוכבים ומזלות, והכול בתוכה של כוליות אחת… לא רושם הוא האילן, לא משחק של תודעתי, לא ערך מערכי מצבי הנפשי, אלא הוא חי וקיים נכחי ועניין לו עמי כשם שעניין לי עמו… שום נפש של אילן ולא אלילה שוכנת אילנות – אלא רק האילן עצמו"
עומר מנשה
במציאות המודרנית שבה השניצל מוגש לנו בצלחת כאשר הוא איבד כל צלם תרנגול, הזיקה בין הצייד ובין הניצוד נעלמה. החברה המתועשת שלנו שהפכה את אכילת הבשר לאחד מהמפעלים הגדולים ביותר בעולם הרחיקה בצורה משמעותית את האדם מהטבע. אנו סבורים שבעיניים בובריאניות, לא אכילת הבשר היא החטא הגדול, אלא האופן התעשייתי בו הדבר נעשה בימינו.
נועה לוי-גנני
בהחלט. מסכימה איתך. העושר והכמויות הבלתי נדלות שמציפות את השוק מסמאות את עינינו בכל הקשור לצניעות, הסתפקות במועט והתחשבות בטבע, על כל מרכיביו. ההשלכות החמורות למעשים שלנו כבר ניכרות…
נועה לוי-גנני
שוב- טבעו של האדם שלא להסתפק במה שיש והאל מעניש אותם על בקשתם. אתם תקבלו בשר, ןתאכלו ממנו חודש שלם, עד שיימאס עלים ויהיה בלתי נסבל עוד. התנהגות אנושית זו נמשכת עד היום: איננו מגיעים לשובע, שחיטת בשר למאכל בכמויות שהאדם לא זקוק להם, אך ממשיך לבקש ולצרוך אותם.
נעה צרפתי
מסכימה עם זה באופן עקרוני, אך יש קהילות (כמובן ששייכות לעולם ה"לא מערבי") שאינן חיות כך. מקומות רבים באתיופיה, אפריקה וכו'. קהילות שלמות מתקיימות עם מעט מאוד אמצעי חיים, ואני לא מתכוונת רק לאוכל. לדוגמא בגדים מעצי בננות וכו'. אם אני דובקת בגישת האמונה, אלוהים הינו אוניברסלי כלומר גם הם ברואים שלו. ולכן אני חושבת שזו בחירה. זו נקיטית עמדה אל מול החיים. כן אסייג ואגיד שככל שהעולם מתפתח, כך קשה יותר להישאר מאחורה. זכות הבחירה כמעט כבר לא מתקיימת.
קרולין כרמי-בראשית
אכן נועה באופן אבסורדי, ככל שהעולם מתפתח אין כמעט בחירה, אלא כפייתה של התרבות מערבית המופנית כלפי עצמנו בלבד, שמתייחסת ל"יותר" כאל מטרה נעלה. לצרוך יותר להגיע יותר וכו' ישנה אשליה של בחירה שמתבטאת באשליה של שיח של הקשבה של התקדמות, אך בעצם אם אני מסתכלת אובייקטיבית, דיי מצעידה אותנו אחורה בזמן ומשעבדת אותנו ואת בחירותינו.
קרולין כרמי-בראשית
מאד מעניין, גרמת לי לחשוב על החטא הגדול…
אכן יש משהו בהתנהגותנו הבהמית שהתחלפה עם הבהמה אותה אנו אוכלים. המזון משמש היום יותר לסיפוק צרכים של הנאה ולא כבסיס וכצורך לחיים, ולפיכך גם הפגיעה נעשית באופן כזה שאינה מתחשבת ב"ניצוד" אלא רק האדם וסיפוקו נמצאים במרכז. ממש תרבות של "אכול כפי יכולתך" כך גם יחסינו כלפי הטבע בכלל ולא רק כלפי בע"ח. אין כאן שום אני-אתה אלא רק אני-אני.
רבקה כהן
הפתרון בעיני- הנדסת מזון..
אילה גדרון
נועה אביעד
אילה, פעם ראשונה שאני נחשפת לחשיבה כזו – בדרך כלל יש צורך להגדיר הגדרות וגבולות לגבי מה שנכון באופן אבסולוטי, בעיקר בכל מה שקשור לאוכל. והגישה שלך מציעה משהו אחר,נעים ומקבל יותר.