למגמה זו נירצה להוסיף כיוון נוסף ולהעלות את האפשרות כי שינוי עמוק ומשמעותי יוכל לצמוח מתוך הפיכתו של בית הספר לקהילה.

אך מאחר שהמושג קהילה עבר “מתיחת פנים” בשנים האחרונות נרצה לחזור למקורות ולברר כיצד הוא מתואר במשנתו של מרדכי מרטין בובר ובכתבים נוספים ומשלימים.

דיון עומק במושג זה יוכל להיות פלטפורמה טובה לזיהוי ומימוש ההזדמנות הטמונה בבתי הספר שלצערנו מרבים לפספס אותה.

בכדי שבית הספר יוכל להיחשב כקהילה בובריאנית יש להפחית עד כמה שניתן את הסמכותיות של הצוות החינוכי.

יש לתת יותר מקום לדיאלוג ולבחירה חופשית של התלמידים הן בכל הקשור ללו”ז , לתכנים ולאופן הלמידה.

תפקיד המחנך לשמש כמנטור, מכוון , מטווה דרך מתוך ניסיון , מכיל ומקשיב לצרכיו.

רוצה להתחבר לקישור בין בית הספר לקהילה עליו דיברת. כיום התלמידים נדרשים לתרום מזמנם בשעות מחויבות אישית בכדי להיות זכאים לתעודת בגרות. בתור מחנכת כיתה י’ , השנה בה הם מתחילים במחויבות האישית, חייבת לומר שישנם התלמידים שדברים אלו בוערים בתוכם. הם אותם תלמידים שיתנדבו בלי שום קשר לשעות אליהם מחויבים. ולעומתם ישנם התלמידים שמתקשים בכך. אני חושבת שדווקא עבור התלמידים אלו תפקידנו כאנשי חינוך חשובה. אנו יכולים לגשר ולתת להם את הכלים בכדי לחבור לקהילות שהם חלק מהם.

בנוסף, כל כיתה נדרשת לתת שעות התנדבות ככיתה. אצלנו בביה”ס נעשו ערבי הפעלה לילדים עם צרכים מיוחדים, ביקורים בבתי אבות בקהילה. בביקורים אלו התלמידים כתבו את סיפור חייהם של הקשישים ואף מתכונים שזכורים להם מהילדות. במפגש שיא הילדים הכינו מתכונים אלו וחילקו לקשישים ספרון ובו סיפוריהם האישיים, מתכונים ותמונות מהמפגשים. כל זה לא היה קורה אם הרעיון לא היה בא מהתלמידים אלו מונחת עליהם מהמורים.

המקומות שניתן לתת לדיאלוג להתחיל הוא בפעילויות השונות , בין אם מדובר בבחירת מקומות התנדבות או פעילויות בטיולים.

תחילה אציין שהפיכת בית הספר ל”קהילה” היא עבור התלמידים ועבור הצוות כאחד. זאת אומרת שזה לא מהלך חד צדדי של צד אחד, בוגר, סמכותי שרוצה להעניק מעצמו לאחר (למרות כל היופי שמסתתר מאחורי מעשה כזה), אלה מהלך רב צדדי שבו אנחנו רוצים להעניק לעצמנו חיים בעלי משמעות, לצמצם את חוויית הנפרדות והניכור ולהאיר אור קטן בתוך החושך. הפיכת בית הספר לקהילה ובעיקר לקהילה מהסוג הבובריאני היא לטעמי קודם כל עניין מהותי, לפני שהיא עניין צורני. אני לא שוללת את הצורה ובהחלט מאמינה שישנן צורות שונות שיתמכו את הרעיון הקהילתי, אך בשונה אולי מגישות יותר קונסטרוקטיביות כאן מדובר בגישה יותר אקזיסטנציאליסטית. הקהילה הבובריאנית להבנתי עוסקת במשמעות הקיום. ולכן, וכאן אני גם מתחברת לדין, כמורה בבית הספר אני יכולה לבוא עם הידיעה הפנימית והגישה האקטיבית לאורה שבית הספר הוא “קהילה” וכבר ככה אשנה הרבה מאוד דברים. האופן שבו אפגוש את חברי הצוות שלי והתלמידים\ות יהיה שונה, הציפייה שלי תהיה שונה, המאמץ שלי יכוון לדברים מסויימים ולאחרים פחות, הנכונות להתמודד עם מורכבות, לחפש שותפויות, האכפתיות ועוד. כל אלו יהיו אחרים מאוד לעומת איך שהם היו אם הייתי פשוט הולכת “למקום העבודה” שלי. כמובן שהפיכתו של בית הספר ל”קהילה” הוא גם סביבה חינוכית, הומניסטית משמעותית עבור התלמידים\ות. איך שהם נראים ומה שהם רואים הוא מאוד חשוב ובונה, באופן לא מודע ולא מדובר, ערכים, ערבות, אומץ לפעול, אכפתיות, סקרנות ועוד.

בובר טוען שלאוניברסיטה שלנו (וגם מאפיין אוניברסיטאות אחרות בעולם), יש מצג אחיד כלפי חוץ אך מבפנים היא מחולקת. אין לה אחדות אמיתית מבפנים. כיוון שיש צורך אמיתי וחשוב לתת לסטודנטים מגוון רחב, קימת התנגשות עם ה”הידברות” בין התחומים (להבנתי), כלומר האוניברסיטה מחולקת לפקולטות שאין הן פועלות זו עם זו, אלא רק זו ליד זו. לדברי בובר, רק שיתוף תחומים יכול להפוך את האוניברסיטה לבעלת אחדות פנימית, ממנה יצאו כולם בעלי רווח. חייב שיתקיים קשר אורגני בין התחומים המדעיים כדי להבין תופעה מדעית (קונסטרוקטיביזים במיטבו). אוניברסיטה שכן תקיים התאמצות בין המורים לתלמידים ובין תחומי הלימוד השונים תקנה תמונה מקיפה על רוח האדם ולא “חטיבות דעת שאינן מחוברות זו עם זו”. מכאן אם נוכל השליך מכך על קהילת בית הספר, נשאף לחבר בין חטיבות הלימוד, נושאי הלימוד, עירוב בין התלמידים ותחומי הידע והעניין שלהם ואולי אף עירוב גילאי, ליצירת שטיח מגוון שיכול לתת תמונה מקיפה. כך ניצור חברותא בבית הספר.

לצערי אני חייבת להודות שבמבט ראשון על התעודה חשבתי לעצמי שאין בה מספיק מידע עבור התלמיד בהשיגיו הלימודיים וגם ביעדים הלימודיים שצריכים להיות לו בהמשך (איך מבינה עדיין את משמעות החילוק…. וכאלה). כנראה בגלל שלזה הורגלתי. אני שמחה שבמבט שני ובמחשבה נוספת חשבתי שזו תעודה שהייתי רוצה שידי יקבלו. ואולי אם אני הייתי מקבלת כזו תעודה בבית הספר, הייתי קצת יותר מעריכה את המורים שלי.

מעניין אם אפשר לעשות את זה גם כמורים למורים. מה דעתך? האם יש צורך בזה? או שאנחנו כבר גדולים מידי? יש גיל שבו אנחנו לא רוצים שיראו אותנו? גלשתי קצת מנושא החברותה…